זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט יחזקאל קינר) מיום 21.5.03, בת.א 6528/99, שלפיו נדחתה תביעת המערער (להלן: - " המערער" או " הבנק") נגד המשיבים. 

1.         הרקע לערעור:

הבנק הגיש ביום 1.11.99 תביעה כספית נגד המשיבים ונגד ארבעה נתבעים נוספים, בגין חוב בסכום כולל של 336,990 ש"ח. חוב זה, מקורו בשתי הלוואות שנטל אחד הנתבעים האחרים (להלן:- " החייב העיקרי") לחלקו (בגין ההלוואה המאוחרת בין השתיים (להלן:- " ההלוואה השנייה"), ערבו גם המשיבים. הלוואה זו, על סך של 200,000 ש"ח  נלקחה במקור, ביום 20.2.96, על-ידי החייב העיקרי ואשתו ויתרתה בסך 181,353 נתבעה מהמשיבים, שהם קרובי משפחתו של החייב העיקרי: המשיב 1 הוא גיסו (להלן:- " המשיב") והמשיבה 2, שנפטרה ביום 9.7.97 ושעזבונה נתבע באמצעות יורשיה, היתה אם אשתו.  

בנקודה זו נציין שמשיב 2 לא הגיש עיקרי טיעון ולא יוצג ע"י ב"כ משיב 1 למרות שמשיב 1 הוא אחד היורשים ונכלל בין האנשים הכלולים במשיב 2. די בכך כדי להביא לקבלת הערעור כלפי משיב 2.

2.         פסק-הדין של בית משפט קמא

(א)        ביום 21.5.03 דחה בית-משפט קמא את תביעת הבנק נגד המשיבים לפרעון ערבותם להלוואה השנייה (להלן:- " פסק-הדין"), בקובעו שהבנק הפר את חובת הגילוי שלו כלפי המשיבים בעניין מהותי, בניגוד לחובתו שלא להטעות את הלקוח, לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן:- " חוק הבנקאות"), חוק שהוחל גם על מי שערב ללקוח כלפי הבנק בתיקונו משנת 1994, עת הוסף לו סעיף 17א' (חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), תשנ"ד-1994, להלן:- " התיקון לחוק הבנקאות").      

 (ב)       בית-משפט קמא נימק פסק-דינו בכך שהבנק אמנם יידע את הערבים כי ההלוואה השניה, לה ערבו, נועדה למטרת כיסוי חוב בחשבון החייב העיקרי, אך לא יידע אותם בדבר מצבו הפיננסי של החייב העיקרי ואף לא הביא לידיעתם שהחייב העיקרי נטל כשישה חודשים קודם להלוואה השנייה, הלוואה בסדר גודל גדול יותר, בסך של 255,000 ש"ח (להלן:- " ההלוואה הראשונה"), שלא גובתה בביטחונות. לשיטת בית-משפט קמא, באופן רגיל, לו מדובר היה בהלוואה שניטלת ונפרעת כסידרה, מגובה בביטחונות, לא הייתה חובה לבנק לגלות את אזני הערבים להלוואה השניה על דבר קיומה של ההלוואה הראשונה. כך, גם אם ההלוואה הראשונה הייתה ניתנת ללא בטחונות אך בסכום זניח יחסית לסכום ההלוואה השניה (סע' 36 לפסק-הדין). ואולם, כותב השופט הנכבד כי:-

" בנסיבות מקרה זה בו ניטלה על ידי החייב העיקרי הלוואה בסכום גדול ומשמעותי של 255,000 ש"ח רק 6 חודשים לפני לקיחת ההלוואה לה ערבו הערבים, כאשר חלקה הארי של ההלוואה הקודמת טרם נפרע, וכאשר הלוואה זו ניתנה בלא שיהיו בידי הבנק בטחונות להחזרתה, הרי הצטרפות גורמים אלו יחדיו מהווה מידע מהותי אשר אי גילויו עלול היה להטעות את הנתבעים." (סע' 37 לפסק-הדין).

                        עוד כותב בית-משפט קמא:-

" מדובר במקרה בלתי שכיח בו נותן בנק הלוואה בסדרי גודל גדולים וללא בטחונות. משמעות הדבר כי החזר ההלוואה הראשונה תלוי ביכולתו של החייב העיקרי בלבד, בלא שיהיו בידי הבנק בטחונות. נטל זה המוטל על החייב העיקרי בנוסף להתחייבותו להחזיר את סכום ההלוואה השנייה... יכול להשפיע כמובן על יכולת ההחזר של ההלוואה השנייה. מדובר במידע מהותי שהיה מצוי בידי הבנק, וחובתו הייתה להביאו לידיעת הערבים." (סע' 38 לפסק-הדין).

(ג)         בית-משפט קמא הוסיף וקבע כי מאחר שהבנק יידע את המשיבים כי ההלוואה לה הם ערבים נועדה לכסות חוב בחשבון החייב, נוצרה מראית עין כאילו מכסה ההלוואה את כל חובות החייב העיקרי, בעוד שבדיעבד, לאחר כיסוי החוב בחשבונו השוטף של הלה, נותרה ההלוואה השנייה לפירעון. כן כותב השופט הנכבד כי ניתן למצוא בעניין זה קווי דימיון לסיטואציה שבעניין ציגלר (ע"א 1530/92 בנק המיזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר , פד"י מט(1) 369 (להלן:- " עניין ציגלר") שם הוצג מצג שווא של ערבות לחשבון חדש מבלי לגלות כי קיימת בו יתרת חוב גבוהה. בית-משפט קמא הוסיף עוד כי שקל את אי התעניינותם של הערבים במצב חשבונו של החייב העיקרי, אך הנטל לדידו היה על הבנק ש" ברצונו מגלה, וברצונו אינו מגלה." (סע' 41 לפסק-הדין). לבסוף, סבר בית-משפט קמא כי:-

" אין לשלול גם את האפשרות כי הבנק לא מסר את המידע המהותי לערבים בשל רצונו להשיג בטוחות, לפחות לגבי החוב הנוסף שהיה קיים בחשבון החייב העיקרי, וביודעו כי גילוי כאמור עלול להכשיל את מתן הערבות. טעם זה לאי הגילוי לא הוכח אמנם בראיות, אך לאור מכלול הראיות קיימת סבירות לא מבוטלת לכך שטעם זה עמד בבסיסו של אי הגילוי." (סע' 43 לפסק-הדין).

(ד)        בית-משפט קמא סיכם פסק-הדין בקביעה כי:-

" כשל הבנק בחובת הגילוי המוטלת עליו כלפי הנתבעים, הן מכוח הוראות חוק הבנקאות והן מכוח דיני החוזים הרגילים...".

3.         המחלוקת העיקרית

המחלוקת בערעור מתמצה איפוא בשאלה: האם חייב היה הבנק לגלות לערבים את דבר קיומה של ההלוואה הראשונה בנסיבות דנן?

4.         טענות המערער

 (א)       בניגוד למה שנקבע ע"י בית-משפט קמא, הטענה לגבי ההלוואה הראשונה לא הייתה טענה עיקרית של המשיבים. טענתם העיקרית הייתה כי ההלוואה השנייה הייתה אמורה להיות מובטחת בשיעבוד מגרש, ומשלא שועבד המגרש בפועל, בטלה ערבותם. טענה זו נדחתה עובדתית על-ידי בית-משפט קמא ומשכך, לשיטת המערער, צריכה הייתה להידחות אף הטענה בדבר אי-הגילוי בדבר קיומה של ההלוואה הראשונה, זאת באשר מדובר בטענות עובדתיות חלופיות וכיוון שעצם הטענה כי הערבות להלוואה השנייה נחתמה בנוסף לשיעבוד מקרקעין מבטלת את האפשרות והצורך ב" התנדבות חובת גילוי הבנק" (עיקרי טיעון המערער, עמ' 4, סע' 7). 

(ב)        בית-משפט קמא טעה בקובעו כי חלה על הבנק חובת גילוי על קיומה של ההלוואה הראשונה. והטעות מהווה הן טעות שבדין (באשר זה קובע איסור על הבנק להטעות את הלקוח אך אינו קובע חובת גילוי כללית ו/או ספציפית לפיה על הבנק לנדב מידע), והן בטעות בנסיבות המקרה דנן.

            המערער מבהיר למה כוונתו בטענה זו:-